בלוג

לפעמים לא פשוט לאהוב

זה קרה לי כשהייתי סטודנטית. לשכנה שלי נולד תינוק וזה נראה לי ממש מגניב. אבל אז, יום אחד, כשהייתי רחוקה מהבית, הנייד מצלצל, וזו השכנה. "מה היא יכולה לרצות ממני, אני בכלל לא זוכרת שנתתי לה את המספר שלי", אני חושבת. כשאני עונה היא לא עושה הקדמות: "התינוק לא מפסיק לצרוח. אני תכף זורקת אותו מהחלון!". ת'אמת, נבהלתי. נורא. לא הבנתי איך אפשר. איזה אמא נורמאלית מרגישה ככה כלפיי הילד שלה? התינוק שלה? מאוד רציתי להגיע להיות שם איתה. אבל באותו רגע, פשוט לא יכולתי. למחרת בבוקר התייצבתי אצלה. לקחתי את התינוק לידיים שלי. אני לא זוכרת מה היא עשתה. הסתובבה בבית. קיפלה כביסה. אני זוכרת שהיא דיברה הרבה. הרגשתי מיותרת והיא נורא הודתה לי, ממש לא הצלחתי להבין על מה, על זה שהחזקתי תינוק מתוק והקשבתי לאימא שלו מדברת? עברו כמה שנים, והתחלתי להדריך הורים. "אני כבר לא בטוחה שאני אוהבת אותו". היא ישבה מולי, אישה כל כך מרשימה, יצירתית, מצליחה. אמא כל כך רגישה. ועדיין היה לי קשה לתפוס את זה. איך הורים מגיעים לכאלה תחושות מול הילדים שלהם? עבר מאז מעל עשור. נולדו לי עוד שני ילדים, חוויתי כל כך הרבה מאז, כאמא וכאשת מקצוע. במהלך הזמן הזה פגשתי עוד כל כך הרבה אימהות שחוות את השבר, ביניהן הייתי גם אני. פגשתי גם אבות שכבר לא יכולים יותר. אבל מהמפגשים האלה למדתי דבר חשוב: לא פעם, דווקא ההורים שמסוגלים לגעת בהרגשה הקשה הזאת, להודות באחת התחושות הכי "לא לגיטמיות" שיש: שהם לא יכולים יותר, שהם הפסיקו לאהוב, שנמאס להם. ממש נמאס! דווקא הם הורים שכבר עשו דרך. ההורים האלה כבר נוגעים עמוק בכאב. כבר לא מפחדים להתבונן באמת שלהם, אפילו אם היא כל כך לא מחמיאה להם. ומהמקום הזה, שמוכן להתבונן במציאות, הכי חשוף והכי עמוק, ללא פחד, משם הם מוכנים לעשות שינוי ולצמוח. אם קשה לכם, נמאס ואתם רוצים משהו אחר, אני פה, בשבילכם.

לגדל ילדה

האם לגדל ילדה זה אותו דבר כמו לגדל ילד? האם זה אמור להיות אותו הדבר? אני מתביישת לספר, אבל אפילו אני, שלמדתי מגדר, שלא מפחדת להיות פמיניסטית, נפלתי בזה: הייתי גננת ויום אחד תוך כדי שאני מתכננת את הפעילות שאעביר מחר לילדי הגן, ומלא מחשבות של מה ואיך לעשות עם הילדים, מילאו לי את הראש, פתאום שמתי לב למשהו שזיעזע אותי: קלטתי, שבראש שלי, חולפת המחשבה הבאה: "הפעילות שבה נמנה חפצים ונדבר על 'הרבה' ו'מעט' תעניין במיוחד את בר וגיל, טוב נו, הם בנים. צריך לחשוב איזה פעילות לעשות כדי לעניין גם את הבנות." מצד אחד, הייתי נבוכה לגלות שככה אני חושבת. מצד שני, "מה לעשות שזו המציאות? בר וגיל תמיד אוהבים כל מה שקשור במספרים וכמויות" קפצה המחשבה הבאה. אבל לא הסכמתי לקבל אותה. ברור שבר וגיל אוהבים מתמטיקה, אבל האם זה כי ככה הם נולדו? או גם, בגלל שבלי לשים לב, הפעילויות בנושא נבנות תוך מחשבה עליהם וכשאני מגיעה עם הפעילות לגן אני אזמין קודם כל אותם, ואעודד דווקא אותם? ומה אם, בלי לשים לב, אני לא אזמין ולא אתייחס ככה לבנות שעשויות גם הן, להתעניין במתמטיקה? כמובן, שמאותו יום, כשהגעתי לגן עשיתי הכל כדי לקרוא, במודע, לבנות. הכל כדי לצרף עוד ועוד ילדים לפעילויות שקשורות למתמטיקה וגם לספורט ולכל פעילות ממוגדרת אחרת. עכשיו, למה לא לקבור את עצמי מבושה ולהחביא את הפאדיחה הזאת עמוק, עמוק? למה? כי אני לא היחידה שעושה אותה! לצערי, ממש לא היחידה: יש מחקרים וסטטיסטיקות שמראות איך מחנכים.ות נוטים.ות לחזק בנים בתחום המתמטיקה, להתעלם מהישגיהן של הבנות, להתייחס באופן שונה לחלוטין לבנים שטועים ולבנות שטועות וללמד אותן, בלי מילים, שמתמטיקה זה לא לבנות. יש המון עדויות לכמה זה משפיע ומייצר פערים במוטיבציה ובהישגים של בנות במתמטיקה ובתחומים מדעיים. אז כשאנחנו מגדלים.ות בנות, אנחנו אמורים.ות לגדל אותן בדיוק כמו את הבנים? התשובה הפרטית שלי, שיש שני תחומים שבהם אני מקדישה תשומת לב מיוחדת כדי לגדל את הבת שלי באופן שלא ינציח את הסטראוטיפ: 1. את נהדרת במתמטיקה! עכשיו, האמת היא, שכשהיא הייתה עוד בגן, ורק התחלנו "לשחק במספרים", היא לא הבריקה. אבל אני חיפשתי את ההצלחות שלה. וכל הצלחה, אפילו קטנה, קיבלה התייחסות וחיזוק. היום, בכיתה ה', ההישגים שלה במתמטיקה מעולים, והיא מקבלת מהמורה ומחבריה לכיתה חיזוקים על היכולת המתמטית שלה. והיא יודעת שיש לה אחלה תפיסה מתמטית. וכל עוד אנחנו חיים בעולם שבו מקצועות ריאליים נחשבים למקצועות גבריים, בעיני זה מאמץ סופר חשוב לחנך את הבנות שלנו שגם הן יכולות. אני לא אסלח לעצמי אם בגלל מסרים מוטעים שיועברו לה בילדות, היא תבין שלהיות מהנדסת, או טייסת, זה לא בשבילה. 2. הגוף שלך נהדר! וזה לא משנה איך הוא נראה. הגוף שלך נהדר כי הוא הכלי שלך לחוות את העולם. הוא הכלי שלך לשחק, להגיע ממקום למקום באלף דרכים (גם בקפיצה, אם בא לך), ליהנות, לכאוב ולאהוב. וכל עוד הגוף שלך כל כך טוב איתך - תאהבי אותו בחזרה. ומה איתכם ואיתכן? אתם.ן מגדלים.ות אחרת את הבנות שלכם? איך? ופעם אחרונה שאני כותבת בשפה דו מגדרית. זה מסורבל ומתיש.