שיחקתי בבובות עד גיל מבוגר יחסית, והתחלתי לטפל בילדים, כשהייתי ילדה בעצמי: גרתי בקיבוץ ובגיל 10 כבר הייתי מגיעה פעמיים בשבוע לעבוד בפעוטון. ומאז, לא הפסקתי. ילדים צעירים והוריהם הם הדבר שאני מוצאת אותו הכי מסקרן ומרגש שיש. מאז, הייתי מטפלת, גננת, ניהלתי פעוטון. למדתי תואר ראשון ושני בייעוץ חינוכי עם התמחות בגיל הרך, רכשתי כלים של שיטת ACT. הדרכתי הורים, ועשיתי סדנאות להורים. וחוץ מכל אלה, אני בעצמי אמא לארבעה מופלאים. במשך שנים לא מעטות האימהות תפסה מקום ראשון בחיי ואני הייתי אמא במשרה מלאה. בשנים האלה לא הפסקתי לחקור את האימהות שלי ואת הקשר הכל כך מיוחד הזה ביני לבין ילדיי. זו הייתה תקופה בה הקדשתי את עצמי לחיפוש כל דרך להעניק לכל אחד מילדיי את הילדות שהכי תתרום לו להמשך חייו. זו הייתה תקופה בה לא הפסקתי לשאול שאלות, לנסח תובנות, לנסות ניסיונות, להבחין בטעויות ולנסות שוב.
כן, המון שנים ילדים צעירים והוריהם זה הדבר שמרגש אותי ומלמד אותי כל כך הרבה על החיים. וגם לילדים או להורים שפגשתי לפני המון שנים נותר מקום בליבי. לפעמים זה מאוד מפתיע לפגוש את התינוקת המתוקה שטיפלתי בה, זו שהכניסה שלה לעולם הייתה כל כך לא פשוטה, ויום, יום בפעוטון ראיתי אותה, הקשבתי לצרכיה, לא הסכמתי להתפשר בשבילה על "מה שיש", דרשתי מהמערכת ומעצמי שנתאמץ בשבילה יותר. והנה, התינוקת הזאת שנמצאת לי בלב ואני לא מפסיקה לחשוב עליה, פתאום אני פוגשת אותה ברחוב והיא אישה צעירה שהשתחררה מהצבא, בדיוק בגיל בו הייתי כשטיפלתי בה. והנה היא בחורה זקופה ונהדרת.
זאת אני. אישה שהלב שלה מלא בזכרונות של חמלה ורוך ומאמץ והתפתחות וצחוק ותמיכה באחרים שמצויים בתהליך של גדילה וצמיחה.